אין כמעט אדם בעולם שלא שמע על כפית כפופה. ואם יש שם אחד שהפך את קריאת המחשבות לתופעה עולמית, זה אורי גלר, ישראלי מתל אביב. הנה הסיפור שלו, בקצרה ובלי מיתוסים.
"הייתי בהופעה של יואב פרץ, ומה אני אגיד לכם? זה אמיתי או לא אמיתי? אותי הבחור הזה שכנע שיש לו כוחות. אם אתם רוצים ממש to blow your minds and to be amazed, לכו לראות אותו."אורי גלר
ואני? אני ממשיך להגיד שאין לי כוחות. אבל כשאורי גלר יוצא מהמופע שלך עם התחושה הזו, זו כנראה המחמאה הכי גדולה שאמן חושים יכול לקבל. 😉
אורי גלר נולד ב־20 בדצמבר 1946 בתל אביב, להורים שעלו מהונגריה. את רוב הנעורים העביר בקפריסין, וחזר לישראל בגיל 17. הוא שירת כצנחן ונפצע במלחמת ששת הימים.
הוא התחיל להופיע במסיבות פרטיות, ואחר כך מול קהל. ב־1970 הוא כבר הופיע על שער "העולם הזה", וזמן קצר אחר כך כבש את העולם: כפיפת כפיות, עצירת שעונים וניחוש ציורים, בטלוויזיה ובאולמות בכל העולם.
אחרי עשרות שנים באנגליה, גלר חזר לגור בישראל, ופתח מוזיאון ביפו העתיקה, במבנה עות׳מאני ישן. בשיפוץ התגלתה מתחת לרצפה מסבנה עתיקה, מפעל לסבון משמן זית.
במוזיאון מאות פריטים מהקריירה שלו, ובהם מכונית קדילאק שמכוסה באלפי כפיות ומזלגות כפופים. ובחוץ? כפית ענקית שנכנסה לספר השיאים של גינס. הביקור בהזמנה מראש.
זו השאלה שכולם שואלים, וגלר עצמו תמיד טען שכן. רוב אמני החושים היום, ואני ביניהם, אומרים משהו אחר: מה שקורה על הבמה הוא שילוב של פסיכולוגיה, שפת גוף, הסחת דעת והרבה אימון. זה לא מוריד מהרגע עצמו, זה רק אומר שמאחוריו עומדת אמנות.
וזה גם ההבדל בין הגישה שלי לגישה של גלר. במדריך "מה זה אמן חושים" הסברתי מה ההבדל בין אמן חושים לבין מי שטוען לכוחות על־טבעיים.
גלר הוכיח משהו שאני רואה בכל הופעה: אנשים זוכרים רגע אחד, לא מופע שלם. כפית אחת שמתכופפת נשארת בזיכרון לעשרות שנים. לכן כל מופע שלי בנוי סביב רגע אחד גדול, שבו מישהו מהקהל, ולא אני, הוא זה שהכול קורה לו.
ביפו העתיקה, במבנה עות׳מאני ליד מוזיאון אילנה גור. הביקור בהזמנה מראש.
גלר טוען שכן. ספקנים כמו ג׳יימס רנדי טענו שמדובר בשיטות של קוסמים. רוב אמני החושים היום, כולל אני, מציגים את מה שהם עושים כאמנות ולא ככוחות.
בישראל. הוא חזר לגור בארץ אחרי עשרות שנים באנגליה, והוא עומד מאחורי המוזיאון ביפו.